להילחם בתה

אחרי שבאימון האחרון הפציר בי היזאשי-סנסיי שלא להופיע לעוד אימונים השבוע, הגעתי, באיחור, לאימון של יום חמישי. הגוף שלי כבר מפורק לחלוטין, ובכל זאת אני מצליח לסיים את החימום במלואו. אני שם לב שהחימום שלי משתפר מאימון לאימון, למרות שהגוף מתפרק, הוא כנראה גם מתחזק.
היום עבדתי עם קיקיו (kikyuu, חגורה ירוקה). בחור כבד משקל, שנראה לי מוכר עוד מלפני ההפסקה האחרונה שלי.
האימון איתו היה לא יעיל מבחינת נינג'יטסו (אולי כן יעיל חברתית). דיברנו יותר מדי, וזה חבל, כי יכולנו אולי לעשות עוד קצת תרגילים.
בראנדורי ניסיתי משהו חדש - להגיע לתשישות מקסימלית, ואז לא להפסיק. זה עבד יופי. הגוף שלי התעלף, ואני המשכתי לנסות להרים את ה 100-פלוס קילו ששכבו עלי. הייתי מרוצה, כי הצלחתי לעשות כמה טכניקות שזכרתי, כמו מספריים למשל, שעבדו בצורה חלקה. זאת לא פעם ראשונה שאני עושה מספריים בראנדורי, ותמיד זה עובד. אחלה טכניקה להפיל את היריב.
בסוף האימון אמר היזאשי-סנסיי משפט מעניין. בתמצית הדברים, הוא אמר שכדאי לעשות ראנדורי עד שכבר אי אפשר לעשות ראנדורי, ואז מה? וזה גרם לי לחשוב. מה השלב הבא, אחרי שכבר הלכת מכות כל החיים, ואתה רוצה לעשות משהו אחר, אבל שיהיה נשגב מהמכות? מיד חשבתי על תה. לא יודע למה. הכנת תה נחשבת לאומנות מקצועית מאוד בסין. ישנן שם מכללות המלמדות את האומנות לאורך שנים. האם מי שהתאמן באומנות לחימה במשך 50 שנה, נאמר, יקבל תובנות אחרות כשיפנה לאומנות הכנת התה? האם יש קשר בין שתי האומנויות, או שמא הן זרות לגמרי? בפעם הבאה שאכין תה, אנסה לחשוב שאני בעצם הולך מכות, ונראה מה ייצא.

סימנים שחורים בכל הגוף. הו האושר!

אחרי שאתמול המליץ לי היזאשי-סנסיי שלא לבוא יותר לאימונים השבוע, החלטתי לבוא גם היום לאימון. פשוט לא נראה לי שנינג'יטסו זה משהו לפעם בשבוע. בשנים הראשונות שלי (באיזור 1993-1995) הייתי מתאמן בין 4 ל 6 אימונים בשבוע, וזה לא נראה לי יותר מדי.
בכל אופן, אחרי לילה של מנוחה התעוררתי למצב די אימובילי. כאבו לי השרירים בחזה, בכל חלקי הידיים, הבטן היתה תפוסה לגמרי, וההפתעה הגדולה - שרירי הרגליים. חשבתי שאנחנו לא עושים שימוש בשרירי הרגליים כמעט, אבל כנראה שצריך לעשות אימון אחרי שהשרירים האלה התנוונו בשביל להבין כמה אנחנו כן משתמשים בהם. ההרגשה היחידה הטובה יותר מלקום עם גוף כואב זה לקום עם גוף עוד יותר כואב. ממש כיף.
היום היה מספר אי-זוגי של תלמידים, אז היזאשי-סנסיי צירף אותי לזוג: פקופקו (pekopeko, חגורה ירוקה) והנאשיאו (hanashiau, חגורה צהובה). נראה שהם חברים טובים שרגילים לעבוד הרבה ביחד, שאני מרגיש לא כל כך בנוח להידחף. עם זאת, נראה לי שהם רגילים מדי האחד לשני, ואולי אני מגיע כמשב רוח רענן.
העבודה הטכנית היתה נעימה. בעוד שהנאשיאו לא עבד ברצינות יתרה, פקופקו היה רציני ביותר, אך חלש מאוד. לא הגיע אפילו לבריחים. חבל.
תוך זמן קצת אחד התלמידים הלך הביתה, ובן זוגו, שיאנשה (shiensha, חגורה ירוקה) התפנה לעבוד איתי.
בעוד שהעבודה עם מויאשי היתה טכנית וזורמת, הראנדורי עם שיאנשה היה בדיוק הפוך. משלים. כאשר עמדנו אחד מול השני, שיאנשה ניסה במרץ להצליף לי בראש ובפנים, כאילו לאמר "הנה, הפנים שלך חשופות, ניצחתי". נראה היה שהוא התמקד בזה, ופה ושם באיזה סטירה מהצד או בעיטת דחיפה. הוא נלחם כמו ערס, אבל ערס בלחץ. אבל כשהגענו לריצפה - או אז הוא התחיל לפרוח. רק אז הבנתי שבעצם הוא רצה מאוד שנעבוד קרקע, אלא שהיה צריך לסמן "וי" (גם מלשון "ויקטורי") בעבודה בעמידה. בקרקע הוא פשוט כיסח אותי. בכל הכוח. אפילו שהיזאשי-סנסיי ביקש ממנו לעבוד חלש, כי אני חלוד יותר מחיפושית שחנתה בגשם, שיאנשי החליט שהוא מתאמן בכוח. קיבלתי את הרושם שלא כל כך איכפת לו בן הזוג שלו. העבודה שלו היתה מאוד ממוקדת בעצמו, בלי להסתכל לי בעיניים אפילו. רק להרביץ לי, ולהימנע מלהיות מורבץ. בלי זרימה.
כמובן שניצלתי את ההזדמנות קצת לרענן את המערכות שלי, והפעלתי גם אני קצת כוח, ואפילו הצלחתי להשחיל כמה טכניקות מוצלחות, אבל בשורה התחתונה הרגשתי שאני עובד עם מישהו שפסח על אחד השיעורים החשובים - כשרוצים להשתפר, הניצחון אינו חשוב. זה לא שיעור בנינג'יטסו כמדומני, אלא מה שלמדתי מכל תחומי החיים.
בסופו של דבר הגעתי הביתה עם סימנים כחולים ושחורים בכל הגוף, כמו בימים הטובים.
מהבחינה הפיסית - היה אדיר. הטכניקה גם השתפרה. רק חבל לי על שיאנשה, שכנראה לא למד הרבה היום.

באק אין ביזנס

היום חזרתי להתאמן. לעשות נינג'יטסו. אחרי בערך 4 שנים שלא התאמנתי (בדיוק מתי שהתחלתי ללמוד). בתקופה הזאת לא עשיתי הרבה ספורט - פה ושם תקופות של ריצה, של חדר כושר.. לא יותר מזה.
למה חזרתי עכשיו? 3 סיבות:
1. אזרתי אומץ. וצריך אומץ לחזור אחרי שנעלמים להרבה זמן. לא יכול להסביר למה.
2. התגעגעתי נורא.
3. הצלחתי לפנות לי זמן לעשות את זה.
אז אחרי שהתחבקתי עם כל החברים שלי וקדתי למאסטר היזאשי-סנסיי (hizashi-sensei), התחיל האימון.
התאמנתי עם מויאשי (moyashi). חגורה שחורה, אחד הותיקים, התחיל להתאמן בערך בתקופה שאני התחלתי. היום הוא אחד הטובים בדוג'ו.
מויאשי זכור לי כבן זוג שעובד באיזי, אבל ממש באיזי. אין איתו בכלל הפעלה של כוח. מצד אחד זה מצוין לי, כי החימום פירק אותי לגמרי. מצד שני אני רוצה להתחזק כמה שיותר מהר. אבל עכשיו באמת לא כדאי להיפצע.
העבודה עם מויאשי היתה ממש טובה. לא בזבזנו זמן על דיבורים, על תנועות מיותרות או על מנוחה. בדיוק כמו שאני אוהב להתאמן - נקי. רק אימון.
ברבע שעה האחרונה עשינו ראנדורי. במשך 11-12 דקות לא הגענו לריצפה, אלא עשינו טכניקות בעמידה. כניסות, יציאות, בריחים. זה היתרון הגדול של לעבוד עם מויאשי - אין משחקי אגו, הוא לא מתעצבן כשמצליחים לפגוע בו ולא מצטפד ומתגונן. הכל זורם. ממש כיף.
בדקות האחרונות גם עשינו קצת קרקע. הספיקו לי הרגעים הבודדים האלה בשביל להבין - קרקע זה פער עצום אצלי. צריך להשתפר. אז רשמתי לפניי: לחזק את הגוף ולהשתפר בקרקע.
בסוף האימון אמר לי היזאשי-סנסיי שבשביל להתמיד עליי לחזור לאימונים בהדרגה. פעם בשבוע. נראה לי שבכל זאת אבוא גם לאימון מחר.