אחרי שאתמול המליץ לי היזאשי-סנסיי שלא לבוא יותר לאימונים השבוע, החלטתי לבוא גם היום לאימון. פשוט לא נראה לי שנינג'יטסו זה משהו לפעם בשבוע. בשנים הראשונות שלי (באיזור 1993-1995) הייתי מתאמן בין 4 ל 6 אימונים בשבוע, וזה לא נראה לי יותר מדי.
בכל אופן, אחרי לילה של מנוחה התעוררתי למצב די אימובילי. כאבו לי השרירים בחזה, בכל חלקי הידיים, הבטן היתה תפוסה לגמרי, וההפתעה הגדולה - שרירי הרגליים. חשבתי שאנחנו לא עושים שימוש בשרירי הרגליים כמעט, אבל כנראה שצריך לעשות אימון אחרי שהשרירים האלה התנוונו בשביל להבין כמה אנחנו כן משתמשים בהם. ההרגשה היחידה הטובה יותר מלקום עם גוף כואב זה לקום עם גוף עוד יותר כואב. ממש כיף.
היום היה מספר אי-זוגי של תלמידים, אז היזאשי-סנסיי צירף אותי לזוג: פקופקו (pekopeko, חגורה ירוקה) והנאשיאו (hanashiau, חגורה צהובה). נראה שהם חברים טובים שרגילים לעבוד הרבה ביחד, שאני מרגיש לא כל כך בנוח להידחף. עם זאת, נראה לי שהם רגילים מדי האחד לשני, ואולי אני מגיע כמשב רוח רענן.
העבודה הטכנית היתה נעימה. בעוד שהנאשיאו לא עבד ברצינות יתרה, פקופקו היה רציני ביותר, אך חלש מאוד. לא הגיע אפילו לבריחים. חבל.
תוך זמן קצת אחד התלמידים הלך הביתה, ובן זוגו, שיאנשה (shiensha, חגורה ירוקה) התפנה לעבוד איתי.
בעוד שהעבודה עם מויאשי היתה טכנית וזורמת, הראנדורי עם שיאנשה היה בדיוק הפוך. משלים. כאשר עמדנו אחד מול השני, שיאנשה ניסה במרץ להצליף לי בראש ובפנים, כאילו לאמר "הנה, הפנים שלך חשופות, ניצחתי". נראה היה שהוא התמקד בזה, ופה ושם באיזה סטירה מהצד או בעיטת דחיפה. הוא נלחם כמו ערס, אבל ערס בלחץ. אבל כשהגענו לריצפה - או אז הוא התחיל לפרוח. רק אז הבנתי שבעצם הוא רצה מאוד שנעבוד קרקע, אלא שהיה צריך לסמן "וי" (גם מלשון "ויקטורי") בעבודה בעמידה. בקרקע הוא פשוט כיסח אותי. בכל הכוח. אפילו שהיזאשי-סנסיי ביקש ממנו לעבוד חלש, כי אני חלוד יותר מחיפושית שחנתה בגשם, שיאנשי החליט שהוא מתאמן בכוח. קיבלתי את הרושם שלא כל כך איכפת לו בן הזוג שלו. העבודה שלו היתה מאוד ממוקדת בעצמו, בלי להסתכל לי בעיניים אפילו. רק להרביץ לי, ולהימנע מלהיות מורבץ. בלי זרימה.
כמובן שניצלתי את ההזדמנות קצת לרענן את המערכות שלי, והפעלתי גם אני קצת כוח, ואפילו הצלחתי להשחיל כמה טכניקות מוצלחות, אבל בשורה התחתונה הרגשתי שאני עובד עם מישהו שפסח על אחד השיעורים החשובים - כשרוצים להשתפר, הניצחון אינו חשוב. זה לא שיעור בנינג'יטסו כמדומני, אלא מה שלמדתי מכל תחומי החיים.
בסופו של דבר הגעתי הביתה עם סימנים כחולים ושחורים בכל הגוף, כמו בימים הטובים.
מהבחינה הפיסית - היה אדיר. הטכניקה גם השתפרה. רק חבל לי על שיאנשה, שכנראה לא למד הרבה היום.
בכל אופן, אחרי לילה של מנוחה התעוררתי למצב די אימובילי. כאבו לי השרירים בחזה, בכל חלקי הידיים, הבטן היתה תפוסה לגמרי, וההפתעה הגדולה - שרירי הרגליים. חשבתי שאנחנו לא עושים שימוש בשרירי הרגליים כמעט, אבל כנראה שצריך לעשות אימון אחרי שהשרירים האלה התנוונו בשביל להבין כמה אנחנו כן משתמשים בהם. ההרגשה היחידה הטובה יותר מלקום עם גוף כואב זה לקום עם גוף עוד יותר כואב. ממש כיף.
היום היה מספר אי-זוגי של תלמידים, אז היזאשי-סנסיי צירף אותי לזוג: פקופקו (pekopeko, חגורה ירוקה) והנאשיאו (hanashiau, חגורה צהובה). נראה שהם חברים טובים שרגילים לעבוד הרבה ביחד, שאני מרגיש לא כל כך בנוח להידחף. עם זאת, נראה לי שהם רגילים מדי האחד לשני, ואולי אני מגיע כמשב רוח רענן.
העבודה הטכנית היתה נעימה. בעוד שהנאשיאו לא עבד ברצינות יתרה, פקופקו היה רציני ביותר, אך חלש מאוד. לא הגיע אפילו לבריחים. חבל.
תוך זמן קצת אחד התלמידים הלך הביתה, ובן זוגו, שיאנשה (shiensha, חגורה ירוקה) התפנה לעבוד איתי.
בעוד שהעבודה עם מויאשי היתה טכנית וזורמת, הראנדורי עם שיאנשה היה בדיוק הפוך. משלים. כאשר עמדנו אחד מול השני, שיאנשה ניסה במרץ להצליף לי בראש ובפנים, כאילו לאמר "הנה, הפנים שלך חשופות, ניצחתי". נראה היה שהוא התמקד בזה, ופה ושם באיזה סטירה מהצד או בעיטת דחיפה. הוא נלחם כמו ערס, אבל ערס בלחץ. אבל כשהגענו לריצפה - או אז הוא התחיל לפרוח. רק אז הבנתי שבעצם הוא רצה מאוד שנעבוד קרקע, אלא שהיה צריך לסמן "וי" (גם מלשון "ויקטורי") בעבודה בעמידה. בקרקע הוא פשוט כיסח אותי. בכל הכוח. אפילו שהיזאשי-סנסיי ביקש ממנו לעבוד חלש, כי אני חלוד יותר מחיפושית שחנתה בגשם, שיאנשי החליט שהוא מתאמן בכוח. קיבלתי את הרושם שלא כל כך איכפת לו בן הזוג שלו. העבודה שלו היתה מאוד ממוקדת בעצמו, בלי להסתכל לי בעיניים אפילו. רק להרביץ לי, ולהימנע מלהיות מורבץ. בלי זרימה.
כמובן שניצלתי את ההזדמנות קצת לרענן את המערכות שלי, והפעלתי גם אני קצת כוח, ואפילו הצלחתי להשחיל כמה טכניקות מוצלחות, אבל בשורה התחתונה הרגשתי שאני עובד עם מישהו שפסח על אחד השיעורים החשובים - כשרוצים להשתפר, הניצחון אינו חשוב. זה לא שיעור בנינג'יטסו כמדומני, אלא מה שלמדתי מכל תחומי החיים.
בסופו של דבר הגעתי הביתה עם סימנים כחולים ושחורים בכל הגוף, כמו בימים הטובים.
מהבחינה הפיסית - היה אדיר. הטכניקה גם השתפרה. רק חבל לי על שיאנשה, שכנראה לא למד הרבה היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה